כפי שבאך, שחיי כבר עמוק בתוך התקופה הקלאסית, סיכם בצורה כה משכנעת את אומנות תקופת הברוק, כך גן אנטוניו דה טורס איגד וגיבש את הרעיונות שכבר נולדו לפניו לבניית גיטרה קלאסית. או ספרדית, אם תרצו.

Tornavoz

הגיטרה של טורס קבעה כמה חוקים שלא היו ברורים או חד משמעיים עד אז

א.      תמיכת לוח התהודה בצורת "מניפה" הנודעת.

ב.      מיקומו של הגשר במרכז האזור הפעיל של לוח התהודה.

ג.       מיתרים בודדים ולא כפולים

ד.      הקביעה שגוף הגיטרה פחות חשוב לצליל ועוצמת הכלי. ידועה הגיטרה שהוא בנה את גופה מנייר ודבק כדי להוכיח את התזה.

ה.      אורך המיתר -650 מ"מ

זהו אב הטיפוס האולטימטיבי עבורנו, נגני גיטרה קלסית. אני רוצה להזכיר גם ניסוי נוסף של טורס בנסיונותיו להגביר ולשפר את הצליל.

באחד הדגמים המפורסמים שלו טורס התחיל להשתמש במשהו שנקרא tornavoz, מעין צילינדר שהיה מובנה בתוך פתח התהודה. הצילינדר היה עשוי מנחושת, ומטרתו הייתה להגביר ולשפר את איכות הצליל. משהו בסגנון של המשפך בו השתמשו הקפטנים באוניות של אותה התקופה להגברת חלוקת הפקודות לצוות האונייה.   

טורס קרא למודל הגיטרה הזה בשם "לה לאונה", לאת אומרת "הלביאה"

צריך להעיד שעם הזמן טורס נטש את הרעיון שכנראה לא הביא לתוצאות רצויות מבחינתו. אך כפי שנראה בהמשך, הרעיון הזה המשיך לחיות במוחם של בונים אחרים.

לוח כפול "בכאילו"

למרות כל המדובר על מודל בניית הגיטרה על פי טורס, בתחילת המאה העשרים בוני הגיטרות המשיכו לחפש דרכים חדשות לבנייתה. 

אחד מהם הוא גיטריסט, מלחין ובונה כלי נגינה צרפתי Lucien Gelas, יליד 1873 שבחיפושיו אחרי שיפור הצליל של הגיטרה הגיע לכלי שכזה:

זה נראה כמו גיטרה עם לוח תהודה כפול, נכון? מעין DOUBLE TOP בראשיתו?

אז ממש לא.

הרעיון שמאחוריו הוא ליצור זווית מתיחה בין המיתר ללוח התהודה, משהו בדומה לנבל. וזאת מתוך המחשבה שמיתר שמתוח במקביל ללוח התהודה לא מעביר את האנרגיה של הרטט שלו ללוח בצורה מלאה, אלא בחלקה בלבד. 

הגיטרה נראית מאוד משונה, תסכימו. ולמרות פרסום רב שהושקע בנושא, הדגם הזה נזנח, כי בסופו של דבר הוא לא הגשים את הציפיות שהבטיח. הגיטרות של סגוביה ניגן בהן – ניצחו. 

זוכרים את הצילינדר של טורס? הינה זה חוזר, אבל במבנה שונה.

­הרזונטור

בשנות השמונים (וואללה, במאה הקודמת) השתתפתי, בין שאר עוונותיי, בהפקה הראשונה של האופרה הישראלית המתחדשת. היא נסגרה כמה שנים קודם לכן, והתחילה בניסיונות החזרה לעולם התרבות התל-אביבית תחת הגג של התיאטרון הקאמרי (דיזנגף, פינת פרישמן). הייתי אז חלק ממקהלת "רינת" שהוזמנה להשתתף בהפקה הראשונה של הפרויקט. זה היה "נישואי פיגארו" של מוצארט. שם הכרתי את צבי בורודו, האיש עם הבס העמוק, ששר שם את התפקיד של אנטוניו  הגנן.

יום אחד צבי התקשר אליי מתוך רצון שאלווה את שירתו בפרויקטים שלו שהתקיימו בעקר בבירת צרפת. אמר לי: "אל תביא גיטרה, יש לי גיטרות מצוינות שתוכל לנגן עליהן". הגעתי לדירתו במרכז הישן של תל-אביב. ואחרי שהתיישבנו, הוא הושיט גיטרה ובגאווה הכריז "סלמר מקפרי!"

זו היתה גיטרה בעלת מיתרי מתכת, גדולת ממדים, צוואר דק. ובתוך פתח התהודה זיהיתי מעין מדף עץ שצורתו כצורת פתח התהודה, סוג של חצי ירח.

מאריו מקפרי היה נגן גיטרה איטלקי שהיה גם ממציא ובונה גיטרת מפורסם בזמנו, ובעקר אחרי מותו. הוא היה שופע רעיונות, בנה הרבה אבות טיפוס לסוגים שונים של כלי פריטה. הכלי שהכי פירסם אותו הייתה גיטרה בה השתמש ג'נגו ריינהרט המהולל (מי שלא מכיר – שיתבייש). זה היה דגם שמקפרי עיצב עבור חברת סלמר, אותה החברה הצרפתית המפורסמת שמייצרת בעקר כלי נשיפה כמו סקסופונים וקלרינטים.

אם-כן במודל המדובר הותקן מה שבוני הגיטרות קוראים "הרזונטור". סוג של תא שהודבק ללוח התהודה של הגיטרה מבפנים, כך שהוא לא נגע כלל וכלל בגו הגיטרה. הרעיון הוא ליצור תא הדהוד, בדומה לאיך שבנוי כל רמקול. ובנוסף, זה היה ניסיון של מקפרי למנוע מנגנים לבלום את עוצמת הכלי כשהם מחבקים אותו בגופם בזמן הנגינה. במבנה אותו היציע מקפרי אין כל השפעה של הקליפה החיצונית של הכלי על המבנה הפנימי המהדהד.

האם זה שיפר את עוצמתו של הכלי? כנראה שלא. זה בעקר איפשר לשלוט באופן יותר מדויק על תא ההדהוד מבחינת מאפייני הצליל. יותר ברור, יותר מודגש.

הבנייה המסובכת של הכלי גרמה לעתים לניתק הקונסטרוקציה, מה שגרם להיווצרות רעשים, זמזומים וכהנה. והמשך בניית הפרויקט נזנח. מאריו מקפרי היגר לאמריקה. ומוחו הקודח עוד עסק בהמצאות וחידושים. עד כדי ייצור גיטרות מחומרי פלסטיק.

גם רעיון זה עוד יחזור.

Double Top

אם במקרים הקודמים במאמר הזה מדובר היה בהצלחות חלקיות או אף כישלונות, במקרה של הזה מדובר בהצלחה אמיתית, רעיון שממשיך להתפתח ולכבוש את עולם הגיטרה.

מתיאס דמאן, גרמני, יליד 1957, שהתחיל את דרכו כנגן גיטרה, ושאולי נשאר בתודעתו ככזה גם היום.

המחשבות על שיפור איכויות הגיטרה הקלאסית בכל הנוגע לעוצמה ומאפייני הצליל העסיקו אותו עד כדי כך, שבשנות העשרים לחייו הוא בנה לעצמו סדנא, בה התחיל לחקור ולעשות ניסויים להשגת המטרות הללו. מה שמעניין שהוא עשה את ניסויו על גיטרות זולות ופשוטות יחסית, אלה שמיצרים בקווי ייצור. וכבר ממש מהתחלה, הגיטרות שלו היו איכותיות, נהדרות. דמאן, היה מסביר את זה בכך שהוא היה בונה גיטרות לעצמו, גיטרות שהוא היה רוצה שיהיו לו.

באיזה שהוא שלב דמאן הבין שהעצים שהוא משתמש בהם להכנת לוח התהודה לא סיפקו אותו. והוא התחיל לחשוב על שיפור לוח התהודה בצורה שתאפשרו לשלוט בעצמו על איכותו. הוא הבין שמצד אחד הוא צריך לוח עץ דק ביותר, ומצד שני כזה שיעמוד במתח המיתרים. וכך נולד הרעיון שללוח תהודה כפול, ממש שני לוחות עץ דקיקות שתומכות דקות מודבקות ומפרידות ביניהם.

התוצאה הייתה מדהימה, גם מבחינת העוצמה וגם מבחינת הגוונים החדשים שהגיטרה בעלת לוח תהודה כפול הפיקה. מצד אחד לוחות העץ היו דקיקים העמיקו בתגובה למיתרים - העוצמה. ומצד שני נולדו גוונים חדשים, שכל פעם התווספו והשתנו בהתאם לשינויים בתומכות שביניהם. דמאן קרה לתומכות שבין הלוחות CORE, ליבה, ואכן המשיך לנסות ולשנות את המבנה שלה.

בשלב מסוים הוא התחיל לשתף פעולה עם בונה גרמני אחר, גרנוט וואגנר, שלטענתו הוא זה שגילה ל דמאן חומר חדש, מעין רשת דקה וקלת משקל בשם NOMEX העשויה סיבי פחמן. חומר זה שהחליף את פיסות העץ בליבת הגיטרה, יחד עם שיטת הדבקת ואקום מיוחדת הביאו לתוצאות מדהימות.

לאט, הגיטרות בעלות לוח תהודה כפול הופכות יותר ויותר נפוצות. נגני הגיטרה הנודעים מנגנים בהן, נזכיר רק את ברואקו וראסל. גרנוט וואגנר מספר שהוא הוזמן על ידי משפחת בוני הגיטרות הנודעת, רמירז, ללמד אותם את הליך הדבקת הואקום.

בקיצור, סיפור הצלחה.

Composit   

אז כפי שראינו, בהמצאות הגדולות והגדולות פחות שולבו, לעתים, חומרים שהם לעץ, אלא חומרים מורכבים, סינתטיים. שזה בדיוק משמעות המילה Composit. ובצרפת הלכו עם העניין הזה עמוק יותר.

מוריס דופון, לותייר צרפתי מוכשר, בונה גיטרות מכל הסוגים. הוא התפרסם בעיקר מבניית דגם הגיטרות של אותו מאריו מקפרי, המוזכר בראשית המאמר, אותם החל לבנות כשהחלה הפריחה המחודשת של ה-Gypsy Jazz . ובין שאר סוגי הגיטרות שהוא בונה, אפשר למצוא אצלו את זה:

נכון שזה נראה צרפתי? סטייל אמיתי.

לוח התהודה של הגיטרה עשוי חומר לא טבעי, Composit. גם פה כנראה מעורבים סיבי פחמן.

ומסתבר שמאז גילוי החומר הייחודי הזה, החלו לערוך ניסויים בבניית כלי נגינה שעשויים במלואם או בחלקם ממנו. וזה כולל לא רק גיטרות. כינורות, פסנתרים, כלי נשיפה. ומספרים שהתוצאות אולי לא תמיד מעולות, אבל בוודאות מפתיעות.

והגיטרה הזאת?

ממש, אבל ממש

Haute couture

דוד בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.