עולם המוזיקה הקלאסית הוא עולם שמרני. מאוד. זה נוגע בטקסיות, בקודים של ליבוש, נורמות סגנוניות של נגינה, שמשתנות אבל לאט. כך גם בכלי נגינה.

כינור ככלי סיים את התפתחותו במאה ה-18. שאר הכלים התזמורתיים התגבשו לצורתם העיקרית מיד אחרי זה. אפשר לומר שבמאה השנים האחרונות הכלים הללו הם אותם הכלים. פה ושם האריכו מיתר של קונטרבס. או הוסיפו שסתום לחליל. או מכסה מקלדת שנסגר באיטיות.

לא כך במקרה של גיטרה. היא ממשיכה להשתנות ולהתחדש. בוניה מעיזים לחשוב על רעיונות חדשים לבנייתה, ונגנים מרשים לעצמם לנגן בכלים שכאלה.

יש כמה סיבות לכך. ראשית, הגיטרה הייתה האחרונה להיות מוכרת ככלי ששייך לעולמה של המוסיקה הקלאסית בעידן הנוכחי. מה שגרם לכך שההתפתחות שלה ככלי לא נפסק. שנית, הגיטרה על כל צורותיה הפכה לכלי הכי פופולרי בעולם. והעובדה הזאת גורמת להמוני נגנים ובוני הכלים לחשוב אחרת, לנסות רעיונות חדשים, לחפש דרכים לא מוכרות, וההדים לכך מגיעים גם לגיטרה הקלאסית.

ואם נרצה או לא, זה משפיע גם על הגיטרה הקלאסית, הספרדית. וחוקי השמרנות פחות משפיעים עליה מאשר על כלים האחרים. ואבל עם הסתייגות.

אתן לכם דוגמא.

במבנה הקלאסי של הגיטרה אין לנגן גישה נוחה לפוזיציות גבוהות, מעבר לפוזיציה ה-12. צריך להתאמץ ולוותר על הנגינה בחלק מהמיתרים. וכל זה למרות שאין שום סיבה לא להשאיר שקע בגוף הגיטרה כדי לפתור את הבעיה. מה שנקרא CUT AWAY בגיטרות אקוסטיות וחשמליות. למה אין סיבה, אתם תשאלו? כי האזור שלפני פתח התהודה, זה שמתחבר לצוואר הגיטרה, הוא לא כל כך אחראי לצליל שלה. האזור שאין לגעת בו הוא האזור שאחרי הפתח. הוא תחום באמצעות פיסת עץ לרוחב הגיטרה שנקרא HARMONIC BAR, וממנו והלאה מתרחש כל האקשן. ביחד עם תיבת התהודה – אלה הגורמים האחראיים על הצליל.

ומכך יוצא שהמעשה המתבקש הוא לאפשר לנגן גיטרה גישה נוכה לצלילים הגבוהים באמצעות שינוי בגוף הגיטרה שלא ממש פוגע באיכות הצליל.

אך לא. מאוחר מדיי. נגני גיטרה קלאסית לא מוכנים לקבל את המסקנה ההגיונית הזאת. אם גוף הגיטרה לא צורת ה-8 השלם, זה כבר לא גיטרה קלאסית. אני זוכר שפעם הופיעה בישראל רביית נגנים שכולם השתמשו בגיטרות כאלה, בלי "כתף" אחת. לא משנה כמה רציני היה החומר שהם ניגנו, הקהל התייחס אליהם כמו אל להקת פופ. מודה, גם אני.

יש ניסיונות לפתור את הבעיה. זה, למשל, הפתרון באחת הגיטרות של רמירז:

וזה הפתרון באחת הגיטרות שלי:

שניהם פתרונות מורכבים שנובעים מסירוב העולם הקלאסי לשנות את צורתה של הגיטרה, אולי, באמת, גם כדי להבדיל את עצמו מעולמות של המוזיקה הקלה. לא רק מזוכיזם.

נחזור לנושא

חידושים והמצאות הקשורות לגיטרה התחילו לפני המון שנים וממשיכים עד עצם היום. אם נניח לתקופה "הפרה-היסטורית" של הגיטרה, לפני המאה ה-18, נגלה שכבר ד. אגואדו ניסה את כוחו בהמצאות לגבי הכלי הזה. הוא המציא את טריפודיום, מעין מעמד עליו מניחים את הגיטרה, אך ממשיכים לנגן בו כשהנגן ממשיך לשבת כשהוא מנגן בה. בכך אגואדו רצה לפתור את בעיית היציבות של הכלי כשמנגנים בו, לשחרר את הנגן בעיסוקי האחיזה בכלי, אלא רק בנגינה.

ובדרך גם לשפר את עוצמת הצליל של הגיטרה שבאותן השנים היה חלש למדיי לאומת הכלים של ימנו. הצליל של גיטרה שעומדת על סטנד עשוי עץ, שלעצמו מונח על רצפת עץ מגבירה את עוצמתה בעזרת גופי העץ המהדהדים הללו. גם זה שהנגן לא מחבק את הגיטרה ולא מעמעם את צליליה – גם זה מקדם את נושא הצליל.

האמת, זו הפעם היחידה שאני ראיתי פתרון מהסוג הזה. יש משהו דומה לזה, בהופעות להקות מסוגים שונים לעתים ניתן לראות שנגן שעליו תלויה גיטרה חשמלית כלשהי ניגש לסטנד עליו מותקנת גיטרה, קלאסית או אקוסטית, או אחרת. ואז הנגן עובר לנגן עליה, אבל בעמידה.

?

למוד ניסיון, אני מודע לכך שכתבות ארוכות שנקראות מהמסך מיגעות משהו, לכן את מאמר הזה אני מפצל.

ובחלק השני תקראו על טורס, מקפרי, רוביו, בופונט, אודיראק, דאמן, ואגנר, סמולמן.

אולי עוד.

דוד בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.