זיגמונד פרויד אמר שכל בן אדם נולד עם תעצומות הנפש בגודל מסוים. יש שמסוגלים להתמודד עם אתגרים גדולים ורבים, ויש שנשברים מיד בהיתקלות בבעיה קטנה. כך גם לגבי פחדים, עומס פיזי וכדומה. ועל פי פרויד - זה מולד.

שמעתי מעדות ראשונה שהצ'לן הידוע מסטיסלב רסטרופוביץ' ז"ל היה בעל אישיות עוצמתית ו"נפש חזקה" על פי הקולגות בני ארצו, רוסיה. ואיך אצל הרוסים יודעים את זה? מספרים שהוא היה מסוגל לגמור בקבוק וודקה לפני הקונצרט ולמרות זאת לנגן בלי טעויות. נפש רוסית, מה שנקרא.

לאומתו, ולדימיר הורוביץ עצר את הקריירה שלו מספר פעמים בגלל פחד הבמה וחשש מבקורת. שניהם מוזיקאים מהוללים שניהם שני סיפורים מנוגדים.

לא יודע אם התיאוריה הזאת נכונה או לא, בלא ספק, מה שאנחנו מקבלים גנטית מהורינו זהו בסיס נתונים קיים. מרגע זה מתחיל מסע חיים לפתח ולשדרג לא רק את המיומנויות שלנו, אלא גם את מנטליות שלנו, את הנפש, הרוח ושאר הדברים הקשורים לרגשות ולהבנתם.

ואחד מאלה הוא:

פ ח ד  ב מ ה.

כל מי שהתחיל ללמוד לנגן מתי שהוא נאלץ להתמודד עם זה. זה, למשל, מה שאמר פדריק שופן על פחד במה שלו:

"אני לא בנוי לתת קונצרטים. הקהל מפחיד אותי. אני נחנק מנשימותיו, משותק מהמבטים הסקרניים שלו".

יש שחווים את הסימפטומים שלו בהזעת יתר, בעקר בידיים, גלי חום, אצבעות מאובנות, גוף כבד, פה יבש... טוב, אני מפסיק עם זה, מלחיץ אפילו כשאני כותב את זה.

אבל אם לא ברחנו אחרי כל הדברים הנחמדים האלה, ועלינו לבמה – We have to deal with it.

בואו נחזור כמה שלבים לפני.

ההכנה שלפני ההופעה מול הקהל, בוחנים, שופטים, או כולם ביחד מתחילה באופן מובן בהכנת החומר. ככל שנהיה מוכנים יותר מבחינה טכנית, מפתרונות שמצאנו למקומות קשים, מחזרה ושינון, כל אלה מפיחים בנו בטחון בקונצרט. לא חידשתי בזה כלום, כולם מודעים לכך.

החלק הנוסף בהכנות שלקראת הקונצרט היא הכנה מנטלית. יש כאלה שזקוקים לדקה של שקט לפני, ביחידות. יש כאלה שחייבים לנגן לפני עוד ועוד כדי להישאר בתוך המעשה. ויש כאלה שעבורם זה כמו להפעיל מתג – והם מוכנים. אין דרך אחת, כולן טובות אם הן פועלות.

אנסה להתייחס לנושא באופן הכי פרקטי שאפשר.

Blackout

יש אנשים שמתמחים בזכירת מספרים בשרשרת מספר פיי. הם זוכרים עשרות מספרים אחרי הנקודה בזכות יכול לבנות שרשרת אסוציאטיבית בין המספרים.

מכך אפשר ללמוד שככל שנזהה ונגדיר את מהלכים של היצירה, ככל שנעמיק ונפרט בכך, כך נפעיל יותר חיישנים שיעזרו לנו לא לאבד את קו הזיכרון בעת ההופעה. כשלומדים יצירה בעל פה, כל פרט אינפורמטיבי בתוכה עוזר לנו לזכור אותה טוב יותר.

זה כולל המבנה, הרמוניה, מרקם, החלקים הפנימיים, המשפטים, חלקי משפט, שינוי אווירה, גוונים, שינויים ריתמיים.

תארו לעצמכם שאתם רושמים את כל התוכנית על דף. ויותר מפעם אחת. וכמה שיותר פרטים.

אבל נגיד וקרה, ופתאם אתם על הבמה והגעתם ל - Deadend. הראש התרוקן בהפתעה גמורה? ראיתי את זה קורה לקסופי יאנג, ולג'וליאן ברים. שניהם ורבים אחרים אחרי כמה נסיונות מהירים דילגו לקטע הבא שזכרו באותה השנייה והמשיכו להגן. פרופסור ירושלמי סיפר שבהופעה ראשונה שלו בארץ הוא שכח מהתרגשות את המשך היצירה שניגן. הוא פנה לקהל "אתם הרי יודעים איך זה ממשיך, נכון? אז אני אנגן לכם משהו אחר". מנשה בקיש הופיע בתוכנית הטלוויזיה של אד סליבן האגדי שצילם תוכנית עם אמנים של מדינת ישראל הצעירה. בשלב המתקדם של אודיציות לתוכנית הוא עלה על הבמה והחל לנגן יצירה מסוימת, ואז חתף את "הבלק אאוט". הוא מייד הבין שלא יכול להמשיך ועבר ישר ל"אסטוריאס", שאותו, כנראה, ידע לנגן גם בחושך.

מה נלמד מכל המקרים האלה? להיות החלטי ולא להרים ידיים. אתם על הבמה, ו"האצילות מחייבת". ולא ליפול למרה שחורה.

הינה עוד סיפור:

יונאס קאופמן, יליד גרמניה, מגדולי זמרי הטנור של היום, חווה בגיל 26, בראשית פריחת הקריירה שלו אירוע בלתי יאומן.  הוא הופיע כאחד הסולנים באופרה של וגנר, ובאקט השלישי של האופרה, כשיצא אל הבמה וקיבל את הקיו מהתזמורת – פשוט לא הצליח להוציא הגה. כלום. המנצח והתזמורת ניסו להתניע אותו שוב ושוב, אך ללא הצלחה.

הו, כן. הוא התגבר על זה. לאט, לאט בנה עם מורים ומאמנים את עצמו מחדש. או, ליתר נכון, את הביטחון בעצמו.

ולגבי המרה השחורה. הבעיה בטעויות או פיקשושים למיניהם שאנחנו עושים זה לא בפיקשושים עצמם, אלא בהכרתנו שפיקששנו, שטעינו.

ומרגע זה מתחיל "הסרט". מתוך אכזבה עצמית, מתוך, לכאורה, שבירת הקסם שהבטחנו למאזינים שממול, אנחנו עלולים לחרבש את ההמשך. כגודל האכזבה וחוסר נסיון – כך גם משך השטויות שנעשה.

הפתרון

אחד הפתרונות. שכמה שהוא פשוט, ברגע שנדרשים לבצע אותו הוא הופך לקשה. הינה הוא:

אתם צריכים לזהות את הרגע בו אתם מתחילים לאבד שליטה, הכרה ברורה. וכשזה קורה – תתחילו להוריד מהירות של הנגינה. בהתחלה רק במעט. תגלו שבאמצע הבלגאן הרגשי שאתם נמצאים בו זה לא פשוט. הטריק הזה בעצם מחזיר לכם את השליטה על הידיים שלכם בזמן נגינה, ואיתה את הבטחון העצמי.

שתי אמיתות. 

צריך לחשוב על כך, שאמנם יש אמת בלנגן ללא טעויות, ללא רגעי שיכחה ומעידות.

אבל יש גם אמת נוספת. זו של רוח היצירה, ושל כנות הכוונות שלנו בעת הביצוע שלה. המחויבות שלנו "לספר" אותה למאזינים באופן שאנחנו מאמינים שהיא צריכה להיספר. אסור לשכוח מהאמת הזאת, גם כשאתם מועדים בנגינה. זו אמת שאתם מחויבים לה, עד יישמע הצליל האחרון.    

פ ח ד  ק ה ל.

ניקיטה קושקין סיפר שתמיד סבל מפחד קהל. הוא החליט להיאבק בזה בדרכו. הוא החל לנגן ברחוב, במקום בו מרבים לעבור עוברים ושבים.

בקולג' המלכותי למוסיקה, לונדון, פיתחו תוכנית למבצעים צעירים לצורך גיבוש בטחון עצמי הנדרש למבצע. הם בנו מתקן בו יש תנאים המדמים קונצרט. חדר אומנים, ספירה לאחור שמודיעה לאומן כמה זמן יש לו עד העליה לבמה, במה, קהל וירטואלי ואפילו מחיאות כפיים ורחשי אולם. הכל כדי לתרגל את הרגשות המעורבים במעשה.

אני נוהג לטרטר את "הטירונים" שעומדים להופיע או להיבחן בפעם הראשונה בחייהם. אני דורש מהם לצאת עם הגיטרה מהחדר, לדפוק בדלת, להיכנס תוך כדי שאני מכריז עליהם בקול מלא רושם ומודיע על היצירה שהם עומדים לנגן. לקוד קידה, ומחייב אותם להמתין כחמש שניות אחרי שאני אומר "בבקשה" בתרם יתחילו לנגן. אבל הם אף פעם לא מחזיקים מעמד, זה תמיד משהו כמו שנייה וחצי ? .

ועוד. לחלק מתלמידיי עזר לנגן לעצמם בשקט, בשקט, כשהם כבר ישובים על הכיסא, כמה צלילי פתיחה מהיצירה שהם עומדים לנגן. עד שהביטחון מופיע. וכולנו תקווה.

אנחנו מתחלקים לכאלה שהקהל והביקורת העצמית תמיד ידכאו אותם, שתמיד, או כמעט תמיד לא יהיו מרוצים מהופעתם.

ולכאלה שהמפגש עם הקהל מפריח את היכולות שלהם, ושלעולם לא ינגנו כל כך טוב כשהם לבד עם עצמם. הקסם מבחינתם מתרחש על הבמה.

הלוואי על כולנו.

דוד בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.