הגעתי לישראל בהיותי בן 17, ותוך ימים הגעתי לקיבוץ עין שמר. חצי שנה של גן עדן. עבדתי לידם בפלחה, מטעים, לול ומפעל הגומי. עבדתי לידם ולא איתם, כי כל אחד מהם היה יעיל פי 10 ממני בעבודה.  אנשים חרוצים, מדברים במשורה. גברים חסונים ונשים מטופחות.

והתינוקות - הכי יפים שראיתי, מובלים בשבילים המוריקים בעגלות משותפות עשויי עץ.

נטמנו לי עמוק בלב.

גם בתקופת השרות הצבאי היו לי חברים בנחל עוז, שם ביליתי לא מעט שבתות וחופשות. שם ראיתי חברת מופת, אנשים צעירים מכל הגזעים וצבעים שהיו כאחים.

כבר מאז, יותר מארבעים שנה אחורה, אני עד להכפשה של האנשים האלה, בני הקיבוצים. בגלל היותם חלוצים, סוציאליסטים, ציונים מובהקים שרובם ציונים חילוניים, בגלל הסטנדרטים הגבוהים שהציבו לפני עצמם לפני כל אלה שהסטנדרטים האלה היו זרים להם, שפכו עליהם רפש, האשמות, דה-לגיטימציה, כן, גם תקיפות פיזיות.

עד עצם היום הזה.

אוקטובר 2023. אנשי בארי. האם אחרי מה שעברו, מה שחוו, הם יתקבלו בחזרה לחברה הישראלית שהוקיעה אותם וכמותם במהלך העשורים? האם קנו בסבלם את הדרך בחזרה לקונצנזוס של החברה הישראלית בכללותה?

הם נשארו כפי שהיו. סליחה, אלה ששרדו נשארו כפי שהם היו. ציונים, פטריוטים, ציונות חילונית שנאחזת באדמות הארץ.

האם החברה הישראלית גם השתנתה אחרי אסון בארי 2023?

הספק מכרסם בי.

בהכרותי את האנשים קשי העורף הללו, אני יודע שעוד יקום בארי ויפרח, ויפרוץ, ויחייה.

לכבודם, לזכרם, בהערכה ואהבה רבה אני מעלה את הסרטון הזה.

 דוד בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.