הנעימה הזאת מלווה אותי מילדות. מתישהו בגיל 9 או 10 אחותי המתבגרת לקחה אותי לראות סרט "שידברו", בו כיכב זמר ספרדי בשם רפאל, שובר הלבבות של הבנות הצעירות. שם שמעתי לראשונה את המלודיה הזאת.

זה היה סוג של סרט מוסיקאלי שבמהלך העלילה אותו רפאל זימר ותיזז מפעם לפעם. הינו נפשות בושר, בתקופת נאיביות מתוקה. והמקום, ארץ מולדתי, לא היה משהו בשביל הרחבת אופקים. והשיר שנשא את המנגינה הזאת נכרת בזיכרוני (א-פרופו, הסרט נפתח בקלוז-אפ של גיטרה, שבגללו בחרתי ללמוד בכלי הזה, כשנתבקשתי כמו כל ילד יהודי להתחיל ללמוד מוסיקהJ).

בישראל גיליתי שהמנגינה הזאת מאוד פופולרית, כאן וברחבי כל העולם. וקוראים לה "משחקים אסורים". אחר כך ראיתי שאת שמה רושמים כבלדה ספרדית, רומנס ספרדי, גם משהו כמו Traditional.

המנגינה היא מאוד יפה, פשוטה וישירה. המבנה שלה הוא A B A. חלק ראשון במי מנור, והשני במי מז'ור, ואז הראשון חוזר שוב. מאתגרת את הנגנים הצעירים כשמתבקשים לנגן אותה ב molto legato. וקוסטין קנליס פעם אמר לי ש"לא פשוט לנגן אותה כמו שצריך, פריטה נשענת במנגינה וחופשית בליווי".

גיליתי אז, שהמנגינה התפרסמה וכבשה את תשומת לב העולם אחרי שנוגנה בפסקול הסרט הצרפתי משנת 1952 "משחקים אסורים", סרטו זוכה הפרסים הרבים של ר. קלמנט. את הנעימה, כמו גם את שאר פסקול הסרט ניגן גיטריסט ספרדי נרסיסו ייפס, שמאז אותו הסרט התפרסם והפך לכוכב בינלאומי.

מי המחבר? ברוב ההוצאות לאור רשום Anonimous. באחת ראיתי שזה משויך למישהו בשםV. Gomez .

כעבור זמן רב, בשיחה עם פרופ' ירושלמי איכשהו הגענו ליצירה הזאת והוא אמר לי שלידיעתו מי שכתב את היצירה הוא לא אחר מאשר פ. סור. "לא ייתכן",- אמרתי, "זה לא הסגנון שלו". "למה לא?"- אמר יוסי (יוסי - ככה הוא דורש שיפנו אליו).

שנים אחר כך דיברנו על זה עם יורם זרביב. יורם חושב צריך לשייך את היצירה הקטנה והיפה הזאת לייפס. כנראה שהוא כתב אותה, ואם לא, אז בסופו של דבר הוא זה שאירגן וסידר אותה לצורה שהתפרסמה בכל העולם.

החלטתי לחקור את הנושא, ואחרי חיפושים רבים מצאתי בספריית המוסיקה ברומא תווים עתיקים עם היצירה הזאת, שם תחת כותרת המחבר היה רשום ש...

אתם לא באמת חושבים שזה מה שקרה.

Google.

ממה שהבנתי, האזכור הראשון של המנגינה הזאת מופיע בהקלטה משנת 1900 (!), שנעשתה על גבי גליל הקלטה, חידוש טכנולוגי באותם הימים שקדם לתקליט ויניל. ההקלטה נעשתה במדריד, בה הוקלטו סימון ולואיס רמירז. סימון הוא המבצע פה (הסתבר לי לאחרונה שסימון הוא לא אחר מאשר חוזה רמירז ה-II, נצר משושלת בוני הגיטרות המפורסמת).

למרות הרעש והחריקות שבהקלטה הקדומה הזאת, מזהים בקלות את הרומנס המדובר. מאותו התאריך אפשר למצוא הרבה הוצאות לאור של היצירה, במקומות שונים בעולם. נולדו הרבה ורסיות שלה, ורבים ניכסו את היצירה לעצמם.

ההקלטה השנייה שייכת לגיטריסט, יליד ספרד, וסנטו גומז, מכאן אולי שם המלחין שראיתי על אחד הדפים עם היצירה הזאת. גומז היה תלמיד של מי שהיה אחד מתלמידיו של טארגה, והוא שילב בסיס וגישה קלאסיים למוסיקת הפלמנקו שהייתה באופנה, בעיקר בסרטים הוליוודיים. הוא הפך לנגן מפורסם, היגר לאמריקה הצפונית. העדות לפרסומו הוא אלבום משנת 1938 של שלושה תקליטים, בו הוקלט על ידי חברה DECCA רסיטל של גומז. היצירה שסוגרת את אוסף התקליטים הזה נקראת Romance d'Amour, וזוהי היצירה שהיא נושא עניינינו.

אז מה לגבי ייפס? הוא סיפר שהלחין את המנגינה לאמו בגיל שבע, ז.א. בשנת 1934, וקצת אחרי כבר ניגן אותה בבית הקולנוע בעיר לורקה, בהפסקות בין הקרנות הסרטים. מה? נו, מילא. אחר כך טען שכולם גנבו את המנגינה ממנו. לפי הנאמר עד כה, אלה שהואשמו על ידו בפלגיאט – פטורים מכל אשמה. כי לפי האמירה, ידוע מי פטור ממי בגנבה.

כך או אחרת, גם אם לעולם לא נהיה בטוחים במי שכתב את היצירה, נמשיך לאהוב אותה, ולהצית באמצעותה לבבות של תלמידים חדשים באהבתם לגיטרה. אחלה עסקה, לדעתי.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אגב, באותה ההקלטה ההיסטורית משנת 1900, ההקלטה מתחילה מהכרזה מילולית:

“Estudio de Sor para guitarra”

אולי יוסי ירושלמי צדק, אחרי הכל.

כמו תמיד.

דוד בוליס

יולי 2022