כן, אנחנו בגאווה ובביטחון יכולים לומר שהכלי בו אנו מנגנים שייך למשפחת הכלים של התחום הקלאסי. לא רק, אבל בהחלט גם. אולם, רק לעתים רחוקות מתקיים רסיטל נגן גיטרה קלאסית באולמות כמו קרנגי הול (לא רק בגלל הדימוי, אלא גם בגלל הצליל האינטימי שלה ), אך זהו, אנחנו שם.

התקבלנו לעולם השמרני הזה כשווים בין שווים.

אולי אנחנו עדיין קצת יותר אקזוטיים.

אך כמו שנאמר "You win some, You loose some". למשל המבנה של הגיטרה התקבע כמקובל בעולם הקלסי למה שהוא היום:

6 מיתרים, 19 שריגים, גוף בצורת שמנייה, 10 ס"מ עובי הגוף, לוח האצבעות מודבק על תיבת התהודה. גשר אחורי מודבק קבוע, ובתוכו 6 חורים לקשירת המיתרים. 650 מ"מ אורך המיתר.

המיתרים, הם היחידים שמועדים להחלפה, שילוב בין סוגיהם השונים, הקשיחות, החומר.

הגיטרה עצמה היא ייצור מוגמר, זה מה שיש.

כמובן שהיום אפשר למצוא בונה גיטרות שניתן אצלו להזמין כמעט כל שינוי. יש להם את הידע, יש להם את הרצון. אמר לי פעם ארז פרלמן, הבונה הנודע של מדינתנו, שהוא מצפה ממי שמזמין אצלו גיטרה לבקש ממנו בקשות אישיות לגבי הכלי שהוא מזמין.

אבל זה לא חוכמה. אם יש כסף – האפשרויות הן בלתי נדלות.

אני מדבר כאן על הסטנדרט. אני מביע כאן צער על כך שהגיטרה הקלאסית הסטנדרטית סיימה את התפתחותה ונעצרה בדגם שתיארתי קודם.

טוב, אל לחשוב שאני סובל או משהו כזה. זהו הכלי דרכו למדתי את רזי המוזיקה, ואני מאושר מכך. אך בכל זאת יש לי חלום שגיטרה תשנה במקצת את הסטנדרט שלה, בכמה נושאים שהם חשובים בעיניי.

מה תעשו לי? יש לי חלום,

!I Have A Dream

חלום ראשון

משטח שמחובר לקופסא מהדהדת עם חור באמצע, ועליו מתוחים מיתרים - הקונספט הזה הגיע אלנו מעוד. הגוף של הגיטרה השתנה לאומת עוד, גם הצוואר, נוספו השריגים והמפתחות.

פרט אחד נשאר לנו מהמסורת של השימוש בעוד זה קשירת המיתרים. אותה הלולאה שמעל הגשר היא מהמאפיינים המזהים של הגיטרה הקלאסית.

ובאמת, זה די הגיוני: שישה מיתרים - שישה חורים בגשר. אבל האם הקשירה הזאת היא באמת טובה כל כך? ראשית היא דורשת מיומנות. שנית היא די לא בטוחה כשמדובר במיתרי הסולו. ושלישית – הלולאה הזאת מושכת את המיתר כלפי מעלה, מורידה חלק מהלחץ שלו על הגשר. אלא אם כן השתמשתם בהתקן המיוחד הזה שיש למרסלו.

ומה עם בגשר הגיטרה היו שישה זוגות של חורים? במקרה הזה קשירת המיתרים הייתה לוקחת הרבה פחות זמן, הייתה בטוחה יותר, ומשיכת הלולאה את המיתר הייתה לא קיימת.

הוספת חורים נוספים בגשר ניתן לעשות רק מראש, כשהגשר עוד לא מודבק במקום שלו.

ובחלום הראשון שלי הייתי רוצה שבכל גיטרה, גם הפשוטה ביותר היה מספר כפול של חורים בגשר. כל כך פשוט, כל כך משנה חיים.

חלום שני

יש לי גיטרה איטלקית קטנה שהגיעה אליי במצב הרוס לגמרי. ומתוך חיבה שיפצתי אותה כמיטב יכולתי. אני מתקשה לנגן בה, והסיבה העיקרית היא שלוח האצבעות שלה שטוח לגמרי, כמו בגיטרה קלאסית ולא באקוסטית, למשל. מסתבר שכשעושים בארה בכלים קטנים כאלה - זה ממש לא נוח, ושריגים רדיאליים זו חובה. זאת אומרת שטח הצוואר ברוחבו צריך להיות מעוקם קצת.

אני חושב שזה נכון גם לגבי הגיטרה הקלאסית. ניגנתי בגיטרה כזאת אצל בועז אלקיים, הגיטרה שלו המיוחדת Clarita Negra, חייב לומר שהרגשתי ממש נוח. אולי הייתי מבקש רדיוס קטן יותר.

אבל למה אני? יורם זרביב סיפר לי שהוא ביקש שריגים רדיאליים לאחת הגיטרות שלו. "ממש קצת", כמו שהוא אמר.

אז החלום השני שלי שהעולם הגיטרה הקלאסית יקבל לזרועותיו גיטרה עם רדיוס קטן-קטן בשריגי הגיטרה. כסטנדרט.

חלום שלישי

כבר סיפרתי שבמבנה הגיטרה הקלאסית החלק האחראי על הצליל זהו החלק בלוח התהודה הנצמא בחלקו האחורי, בין הקצה לבין הפתח. שם, לרוחב הגיטרה מודבקת פיסת עץ שתוחמת את האזור הפעיל. ניתן לראות אותה בהצצה אל תוך החור.

זאת אומרת שהנוהג לעשות "חתך" בגוף הגיטרה לגישת אצבעות יד שמאל, כנהוג בגיטרות אקוסטיות, מה שקרוי אצלם"Cut Away"הוא לא כל כך נורא. כמעט ולא פוגע בצליל. כעקרון.

למרות הנאמר, ליבי לא שלם עם זה. מסתבר לי שאני חולה באותה המחלה של שמרנות, לא מוכן לראות את עצמי מנגן בגיטרה "נכה" עם כתף אחת שלה חסרה. אני בעד פתרונות אחרים, ויש כאלה

הייתי רוצה שעולם הגיטרה היה פותר את זה, למשל, כמו באופן בו העלו את לוח האצבעות באחת הגיטרות שלי. הרי גם בכינור לוח האצבעות מוגבה מעל גוף הכינור.

אחרת הכנרים היו סובלים מאותה הבעיה ממנה סובלים אנחנו עד היום הזה.

חלום של ממש.

חלום רביעי

והחלום האחרון. הוא מאגד בתוכו את כל הנושאים עליהם דיברתי. הצוואר, לוח האצבעות, הגשר, השריגים...

הלא הוא

ה-א-ק-ש-ן

על רוב הגיטרות הקלאסיות מאיימת סכנת הכחדה. זה לא תרגיל, זה עניין של גיל. עם השנים התומכות של הגיטרה מזדקנות, והגיטרה מגדלת "קרס" ממש מאחורי הגשר. והבטן הזאת מגיעה  למצב שמשנה את המבנה של הגיטרה, בעקר בתחום כה רגיש כמו אקשן, ז.א. גובה המיתרים בלוח האצבעות. עד כדי חוסר יכולת מוחלט לנגן בכלי. יצא לי כבר פעמיים להשחיז גשרים מגובהם המקורי כדי להציל את הגיטרות בהם האקשן הגיעה לגובה של סנטימטר ויותר. בגיטרות טובות, כן? לא שלי, תודה לאל.

אבל גם בלי להתייחס לעניין הסופני הזה, ישנה בעיה. נגיד אתם אוהבים אקשן בגובה מסוים. מתחתם מיתרים חדשים, הכל סבבה. ואז, אחרי זמן לא רב שהם בשימוש, המיתרים מתגמשים ובווליום מסוים מתחילים לפגוע בשריגים וליצר זמזום, ונחנקים בתנועתם. והפתרונות שבידנו הם או למתוח מיתרים חדשים, או להגביה את העצם שבגשר (טרחה לא קטנה, לכל הדעות), או להתאים את הנגינה למצב הנזיל ולחיות עם מה שיש.

וכאילו אין פתרון לבעיה הכי טריוויאלית, הכי משנה מציאות לנגן גיטרה.

ואז נזכרתי במשהו. בגיטרה הראשונה שהיתה לי בגיל 11. זו היתה גיטרה 7 מיתרים תוצרת "המפעל לכלים עממיים, לנינגרד", כלי נוראי שהיה לא יותר מרהיט. אבל היה לו פטנט מגניב אחד: בעקב צוואר הגיטרה היה חור ומתוכו יצא ציר ברובה שניתן היה לסובב אותו בעזרת מפתח, מה שהיה משנה את הזווית של כל לוח האצבעות ביחס לגוף הגיטרה. וכך היתה לכם שליטה מלאה על גובה המיתרים.

מסתבר שהפטנט הזה הסתובב באירופה כבר מאמצע המאה ה-19, צרפתים ובמיוחד גרמנים בנו הרבה גיטרות ככה. ומאז שהגיטרה הספרדית הפכה לסטנדרט עולמי לגיטרה קלאסית – זה נעלם.

אך לא לגמרי. יש כיום לא מעט לותיירים שבונים כלים עם פטנט דמוי זה שתיארתי.

ובעצם, למה לא? בגלל זה שעל פי המסורת הספרדית הצוואר ולוח התהודה הם גוף אחד, לא ניתן להפרדה? גם העובדה הזאת לא לגמרי נכונה. איגנסיו פלטה, מי שנחשב לסטרדיבריוס בעולם הגיטרה, התחיל את דרכו בבניית כלי נגינה כבונה כינורות, והיה בונה את הגיטרות שלו כמו כינור.

גוף וצוואר נבנו בנפרד ובשלב האחרון חוברו יחדיו. אינטואיטיבית אני חושב שזו הדרך הטבעית לבנות גיטרה.

ובנייה מסוג זה משאירה פתח ליצירתיות בנושא שאני מדבר עליו כאן.

וא-פרופו זה מגשים לי בוודאות את החלום השלישי, זה שמגביה את לוח האצבעות.

תארו לעצמכם: אתם מוציאים את הגיטרה מהארגז, מנגנים בה קצת, מחליטים שהאקשן נמוך מדיי. ואז מוציאים מעין מפתח, מסובבים אותו מעט, אופ-לה...

איזה חלום זה, אה?

ח ל ו ם, ח ל ו ם!

דוד בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.