"...לגבי הדור הצעיר... הם חייבים לאהוב את מה שהם עושים... להקריב כל קורבן לשם כך...אף אם לא תהיה לך קרירה אמיתית - בוודאות המוזיקה תחזיר לך את כל מה שנתת לה."

זה מה שאומר 

אניאלו דזידריו בסיום הריאיון האחרון שלו, כשהוא יושב בבית קפה, בעיר ממולדתו נפולי, עיר שהוא כה אוהב ומתגעגע אליה בכל פעם מתרחק ממנה.

דזידריו הוא מגדולי דורנו. מוזיקאי בעל שם עולמי, הרבה מעבר למרחב של אוהבי הגיטרה. הוא ידוע ברחבי הגלובוס בזכות האינטרפרטציות הייחודיות והאמיצות שלו, המוזיקליות העמוקה, וגם בזכות הטכניקה האלוהית שלו שבזכותה בני ארצו ולא רק הם השוו אותו לניקולו פגניני.

זה לא קשה למצוא הזדמנות לבקר בקונצרט בו הוא מופיע. כי הוא מוזמן המון, בכל רחבי העולם. לרסיטלים, להקלטות. יצא לי לשמוע אותו כבר פעמיים בישראל. והוא היה פה כנראה יותר מאשר פעמיים.

קצת ויקיפדיה

הוא נולד בשנת 1971 בנפולי למשפחה של מוזיקאים. השכונה בה הוא נולד הייתה "לא כל כך טובה, קצת מסוכנת". וזאת הסיבה שאביו, נגן כלי הקשה, היה נחוש להעניק לאניאלו ולשני אחיו הצעירים חינוך מוזיקלי "כדי להיות אדם טוב יותר, וגם כדי לקבל אפשרות לצאת מהשכונה הזאת".

אניאלו הצעיר הפך במהרה לילד פלא. את הופעתו הראשונה הוא רשם בגיל שמונה. בין מוריו הרבים היה גם קוסטס קוציוליס ואפילו לאו בראואר שנתן לו שיעורי אינטרפרטציה.

אבל עוד לפני שהוא קיבל את התואר הראשון שלו מקונסרבטוריה על שם ויולדי באלסנדריה בשנת 1992, הוא כבר היה נגן מפורסם שבחגורתו פרסים רבים.

שימו לב.

1986  פרס ראשון, תחרות דוניה מסינה, איטליה. הוא בן 15

1988  פרס ראשון, תחרות גיטרות בינלאומית, הוואנה, קובה. הוא בן 17

1988  פרס ראשון, תחרות גיטרות בינלאומית, טוקיו, יפן

1988  פרס "הנפוליטני של השנה", איטליה. עדיין בן 17

1992  פרס ראשון ופרס מיוחד, תחרות פרנסיסקו טארגה הבינלאומית, בניקסים, ספרד

1994  פרס ראשון, תחרות בינלאומית "Citta' di Sanremo" , איטליה.

1994  הפרס הראשון, J.I. תחרות גררו, ספרד

1995  פרס ראשון, תחרות גררו הבינלאומית, מדריד, ספרד.

1999  פרס "האמן במשכן", רדיו גרמני ומוסיקפסט, ברמן, גרמניה.

הרשימה הזאת נגמרת כשדזידריו הוא בן 28 בלבד. פה נגמרת קריירת התחרויות שלו. כנראה שהוא הגיע למסקנה שדיי, מספיק. ומפה – קריירה מטורפת של נגן מבוקש בינלאומי. כפי שאמרתי, הופעות בכל רחבי העולם, עם תזמורות מפורסמות ונחשבות, ממש אושיה עולמית. הינה עוד עדות לכך: בשנת 1999 רשת טלוויזיה גרמנית עשתה סרט אודותיו. גיטריסט קלאסי בן 28, כן?

בכל העולם מתפעלים מהטכניקה המדהימה שלו, משלמות הביצועים שלו לסונטות של סקרלטי, ליצירות של פגניני. כששמעתי אותו מנגן יצירות של סקרלטי,  לא היו שום רגשי נחיתות, שום געגוע לצ'מבלו. כל הסגנון, הקישוטים, הקלילות והאווריריות. הכל היה שם.

איש כלבבי, אניאלו דזידריו. הוא מתייחס לאומנות כמצרך, במלים פשוטות וישירות: "באופן כללי, העולם זקוק וצריך יופי, חן. והיופי חייב להיווצר רק בעזרת אומנות, כל אומנות"..."יש בעולם המון דברים שונים ומשונים, וגם המון יופי. והאומן (לא נגן גיטריסט, פסנתרן, כנר, פסל, שחקן. אומן - זה משהו אחר) לאומן יש תפקיד. לתת כל מה שיש לנו כדי לגרום לעולם להיות טוב יותר".

! ! ! ! ! ! !

במהלך הקריירה שלו דזידריו לא פעם בדק ומתח את "גבולות הגזרה" במוזיקה. ברפרטואר, בסגנונות ובביצוע. הוא, בשנת 2003, למשל, היה לאחד המייסדים של הרכב המורכב מגיטריסטים מכל רחבי העולם, 10 וירטואוזים, נשים וגברים.

שנה מאוחר יותר הוא הקים אנסמבל נגנים נפוליטניים, בו נכללו גם אחיו, בשם Napoletanissimo . זה היה הרכב פיוז'ן ששילב בין סגנון הברוק לבין סגנון הטנגו הארגנטיני (????).

גם באינטרפרטציה לאניאלו אין מחסומים. ואם הוא מרגיש משהו בתוך המוזיקה – הוא יעשה זאת גם אם זה לא מופיע בתוים המקוריים.

שתי דוגמאות.

כבר סיפרתי שבביצוע שלו של אסטוריאס, כשחלק A חוזר בשנית, הוא מ תחיל לנגן אותו במשקל של שש שמניות ולא שלושה רבעים. פשוט הולך עם המבנה של המלודיה.

 ככה המקור

וכך דזידריו

ובפנדנגייו של טורובה הוא משכתב את המקור.

מפצל את המנגינה למנגינה וליווי,

משהה צליל גבוה ומנגן בעדינות את הצליל של הפעמה הראשונה.

 המקור

והאיש המקורי

צפו בסרטון שמעל, יש שם את שתי הדוגמאות

ככה זה, במעמד שלו, גם התוים שנכתבו באופן מדויק הם אופציה. אני חושב שההסבר הטוב ביותר לכך הוא נותן כשהוא מספר על היצירה הנודעה קויומבבה של דומניקוני .

אחרי שהוא מספר שדומניקוני כל פעם המציא סיפור שונה על לידתה של היצירה הזאת, ושהוא בסדר עם זה. וזה שבתחילת הדרך הוא חשב שהיצירה הזאת חסרה מתוכן מבחינתו. בסופו של דבר, הוא אומר שבכל מקום בעולם כשהוא מנגן את היצירה הזאת הוא מקבל standing ovation.

והסיבה – "העוצמה של היצירה הזאת נמצאת בתוך הנגנים". דזידריו מדבר באנגלית פשוטה, ישירה. אך הכוונה שלו שהיצירה הזאת היא מעין חדר, אם תרצו, שהנגן או הנגנית ממלאים אותו בריהוט, תמונות, חפצי נוי. מעצבים אותו על פי מיטב טעמם, חוש אסתטי וכשרון. זה לא מוזיקה לטינית שמתנגנת מעצמה. צריך פה לשבור את הסתמיות ולבנות עולם שלם. לא יודע אם כל זה מחמיא ליצירה הזאת או לא. תחליטו אתם.

משמעות המילה דזידריו היא כְּמִיהָה, עֶרגָה, כִּסוּף, תַאֲוָה, תַאֲבָה.

תפור עליו, על אניאלו דזידריו. הינה שוב הוא, במילים שלו: "ואתה יודע, בכל מה שאני - אני צריך להגיד תודה לגיטרה, למוזיקה. זה לא סתם מילים, אני לא יכול לחיות בלי מוזיקה...".

אפשר עוד לספר על האיש המעניין זה. אני מפסיק פה, ונותן לו לסיים את המאמר.

 רגע, רגע !

איך שכחתי את זה? טוב שיש מי שעוקב אחרי הכתבות שלי ודאג להזכיר לי.

ממש לפני העשור, 2014, הופיע אניאלו דזידריו  באולם האינטימי פליציה בלומנטל, תל-אביב. הוא ניגן שני רסיטלים, אחד אחרי השני. ובסיום הרסיטל השני, אחרי שהקהל שוב ושוב קרא לו לחזור לבמה, הוא התישב ופרס לפניו חוברת דקה עם תוים. ואחרי הסבר קטן הוא התחיל לנגן את

"רגעים" של דלית רייך.

זה מה שדלית  מספרת אודות אותו האירוע:

"זה קרה במוצאי שבת של ״שבוע הגיטרה״2014  באולם ״פליציה בלומנטל״ בתל אביב - ישראל.

(מנהל אומנותי - יהודה שרייר).

אל הפסטיבל המיוחד הזה, הגיע אחד מגדולי האומנים בדורנו, הגיטריסט האיטלקי אניילו דזידריו. בתוכניתו שתי הופעות, הראשונה ב- 17:00, והשנייה ב - 20:30.

מרסלו האיש היקר שלי ואני, הגענו אל לובי-האולם לקראת סיום הופעתו הראשונה. כמו בארועים רבים הקמנו את דוכן התצוגה הצבעוני של הסטודיו שלנו שכולל מיתרים, פצירות ועוד אביזרים ׳מגניבים׳ של עולם הגיטרה. אנו ניכנס לקונצרט השני ועד אז נעמוד בדוכן.

מחיאות ממושכות נשמעות - הקונצרט הראשון הסתיים. הקהל יוצא מן האולם אל תוך הלובי כשהוא נרגש ביותר.  רבים מתאספים סביב הדוכן ולא מפסיקים לדבר בהתפעלות על הקונצרט. לקראת 19:00  האנשים מתפזרים. 

לפתע נכנס אל הלובי אניילו דזידריו. הוא קרב ופותח בשיחה ידידותית עם מרסלו. המילים בינהם מתערבבות

באיטלקית-ספרדית-אנגלית ואני רק מקשיבה. אני מעריצה את האישיות המוזיקאלית העצומה והצנועה שלפנינו. אניילו מגיש לנו דיסק במתנה ויורד לחדר-ההלבשה.

מרסלו שולף מערמת ספרי התווים את החוברת ״עוד כמה צלילים״ ואומר לי: ״בואי ניתן לו במתנה ונעלה מייד״. תוך דקה אנו מול דלתו. אניילו פותח בחביבות את הדלת. מרסלו אומר: ״אנו רק רוצים לתת לך כמה קטעים של דלית. אולי פעם יהיה לך זמן לעיין בהם״. ושוב, אניילו שבעוד כשעה עומד להתחיל את הקונצרט הבא, מדפדף בסבלנות ומתעניין בנו, בחיינו, כאילו יש לו את כל הזמן בעולם. אנו עולים אל הלובי בלב שמח.

קהל חדש מגיע. שתי קומות האולם מתמלאות.  נגנים, מורים, תלמידים - כל קהילת אוהבי הגיטרה בארץ - כולם כאן,  כולם מכירים את כולם. מרסלו ואני נכנסים אל השורה האחרונה ומתיישבים במרכזה. אני תמיד יושבת בשורה אחרונה, בכל מקום, ככה זה, מאז היותי ילדה. יש לי ׳פחד במה׳ ואפילו השורות הראשונות מפחידות אותי.

 20:30

הדלתות נסגרות, האולם מוחשך, רק הבמה מוארת. אניילו דזידריו נכנס ומחיאות כפיים מברכות אותו בחגיגיות. הוא קד ומתיישב. דממה.

כפות ידיו עולות אל המיתרים ועם הצלילי הראשון... נולד הקסם ומתפשט בחלל האולם.

כל יצירה מסופרת בדרכו היחודית. אני מהופנטת בתוך בועה צלילית של רגש והגיון - עולם שכולו נכון. כולנו מרותקים משך שעה שלא נמדדת בזמן, אלא בתחושות.

אניילו מנגן את הקטע האחרון ומוריד ידיו. הקהל מתפרץ במחיאות. הוא משתחווה ויורד מהבמה. הקהל ממשיך במקצב אחיד, אניילו נקרא שוב ושוב אל הבמה ומודה בידיו ובגופו. הקהל לא מוותר, והנה הפעם, אניילו חוזר עם גיטרה ועם...

תווים. הקהל יוצא מגדו.

בתוך קולות הכפיים, מרסלו לוחש באוזני: ״ראי מה בידו, אני חושב שאלו התווים שלך״.

אני עונה: ״לא יכול להיות״, מרסלו ממשיך: ״אני בטוח״,

אני אומרת: ״אתה מדמיין, לא ניתן לראות משורה אחרונה״.

באופן תמוה, אניילו מניח את התווים על כיסא-פסנתר רחב שבצד הבמה ומזיזו עד לפני כסאו שלו. הוא מתיישב, הגיטרה בידו, התווים למולו, המחיאות פוסקות.

אניילו פותח בקול עמוק ורגוע: ״קהל נכבד, לפני הקונצרט פגשתי זוג מקסים, קוראים להם דלית ומרסלו רייך. קיבלתי מהם קטעים שדלית כתבה. אני רוצה להשמיע לכם את יצירתה ״רגעים״.

דממה נוחתת באולם.

לבי הולם כה חזק עד כי אני שומעת את פעימותיו.

אניילו מניח באיטיות את כפות ידיו על המיתרים ועם הצלילי הראשון... זולגת דימעתי הראשונה.

אושר בלתי מוסבר מציף אותי. את ״רגעים״ כתבתי למרסלו שלי.

אני מרגישה את מרסלו לצידי ואת כל הקהל שנושם איתנו כישות אחת. אני נשאבת אל הטיול הצלילי הזך והצלול של אניילו.

כל הטוב שיש לי וכל הטוב שאיבדתי, מתנקזים אל רגע אישי שהוא גם רגע של ״יחד״, בו זמנית. כולנו מובלים על ידי אניילו בנתיבי ליבו. אצבעותיו מטפסות אל האקורד המסיים ומניחות אותו בעדינות.

שניה ארוכה של שקט חותכת את האויר... ואז, התיקרה רועדת מהתפרצות מחיאות הכפיים.

מכל עבר מביטות בי עיניים נוצצות ומסמנות לי לקום. אני יורדת מהשורה האחרונה אל אניילו שמחכה לי בקצה הבמה.

אני עולה אל הבמה, מושיטה לו את ידי, הוא אוחז בה בחום ומחייך אל תוך עיני. שנינו עומדים לצלילי מחיאות שלא פוסקות. רגע של הודיה עוטף אותי. 

יש לי כל-כך הרבה מה לומר לאומן האגדי הזה, שמעולם לא הכיר אותי ואת מרסלו, וברגע מפתיע בלתי יאמן, פרט על מיתרי לבנו, וחרט בכל הלבבות, הרמוניית-נתינה אנושית שתיזכר לעד.

אניילו יקר, לעולם לא אשכח את הרגע הנדיר שבו הענקת לי את אותה מתנה מופלאה.

יש לי כל כך הרבה מה לומר לך,

דלית"

 -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -

והיא אכן אמרה לו, בדרך שלה כשהקדישה לו יצירה  בשם "Molto Da Dire" .

הינה כאן בביצוע של שירי קונה